איך הכל התחיל?

במאה החמש-עשרה נודעה ונציה בתעשיית הזכוכית המפותחת שלה וראשי העיר חיפשו דרכים לעודד את יצרני כלי הזכוכית לפתח טכניקות חדשות ומתקדמות מחד, אבל גם לדרבן אותם לחלוק את הטכניקות עם שאר היצרנים ובכך להועיל לכלכלת העיר כולה.

הפתרון של הוונציאנים היה הפטנט.

מקורה של המילה "פטנט" הוא במילה הלטינית "Patere" שמשמעותה "לפתוח לרווחה" – כל ממציא שהיה מוכן לחשוף את המצאתו ברבים ולחלוק את פרטיה המלאים עם הציבור הרחב, זכה לבלעדיות מוחלטת על הזכות לעשות בה שימוש למשך מספר שנים מוגדר מראש.

הסידור הזה התאים ליצרני הזכוכית וכך במקום להתאמץ ולהסתיר את שיטות הייצור שלהם הם זכו במונופול מוחלט על המצאתם. בתום תקופת הבלעדיות היו כל היצרנים רשאים לעשות שימוש בטכנולוגיה המתקדמת, והידע החדש קידם את תעשיית הזכוכית כולה ובעקיפין גם את כלכלתה של ונציה.

הפטנט הוונציאני היה בכך שגילם בתוכו עיקרון בסיסי של פטנטים מודרניים: חשיפה, בתמורה לבלעדיות לזמן מוגבל – עשרים שנה, בדרך כלל.

ומה קרה בבריטניה?

גם בבריטניה היתה שיטה דומה והפטנט הראשון שניתן בבריטניה הוענק לאדם בשם ג'ון מאוטינם, בשנת 1449. ג'ון היה מומחה לייצור זכוכית והוא היגר אל לונדון מאזור בלגיה של ימינו. המלך הנרי השביעי החליט להעניק לו בלעדיות על הטכניקה שלו כדי לפתותו להישאר בבריטניה.

בתוך כמה עשרות שנים בלבד החל בית המלוכה להשתמש בפטנטים כמקור הכנסה לכל דבר. כל מי שהיה מוכן לשלם מספיק כסף, קיבל פטנט – ולא משנה ההמצאה. הקריטריונים היחידים לקבלת פטנט היו מידת קרבת הממציא לחצר המלוכה, וכמה דחוק היה מצבו הפיננסי של המלך: כך, למשל, הצליח סוחר אלמוני לרשום פטנט על מלח!

בתחילת המאה ה-17 נמאס לציבור הבריטי משחיתות זו, והמלך נאלץ להחיל רפורמה מקיפה שבמסגרתה בוטלו כמעט כל הפטנטים הקודמים ונקבעו קריטריונים ברורים לקבלת פטנטים חדשים. הכללים שנוסחו במסגרת רפורמה זו היוו את הבסיס לחוקי הפטנטים במרבית מדינות המערב בימינו.

חוקי הפטנטים משתנים ממדינה למדינה, אבל הקריטריון לקבלת פטנט דומה מאד בכולן. כדי להירשם כפטנט על ההמצאה להיות חדשה (לא פורסמה), אינה ברורה מאליה לאדם בעל ידע סביר בתחום, ושניתן יהיה לעשות בה שימוש בתעשייה.